ביקורת ספר באתר מוטק'ה
השבוע נתקלתי בביקורת לספר שהתפרסמה באתר "מוטק'ה" המיועד לאוכלוסיה המבוגרת. למרות שהביקורת לא הייתה חיובית לגמרי, שמחתי לגלות כי גם בני הגיל השלישי מוצאים עניין בספר.
לחצו על התמונה על מנת להגיע לביקורת:
תגיות: ביקורת, מוטק'ה, שושי בריינר
על מוטיב ה"שבעה" בספר
שבע דמויות יושבות שבעה.
מספר מילים על מה שעומד מאחורי עלילת "ספר הפרידות הגדול"
תגיות: ספר הפרידות הגדול, שושי בריינר
קטע קריאה: בני
"בבוקר הזה בני לא נסע למשרדים באזור החדש, אלא ישירות למפעל. אתמול בשבת כשהם באו לבקר את ההורים, הוא ראה שוב שאבא שלו לוקח את המוות הזה קשה. הוא לא היה בטוח אם דויד מתאבל על עירא או שהמוות של אחיו הזכיר לו שהוא לא בן אלמוות. ואולי - וזאת היתה האפשרות הכי מתקבלת על הדעת - הוא פשוט שוב שקע בזיכרונות על המשפחה ועל המלחמה, זיכרונות שהכבידו עליו עוד ועוד עם השנים ועכשיו אולי עלו יותר וקרוב לפני השטח. הוא לא יכול להיכנס לראש של אבא שלו, והאמת היתה שעם כל הקִרבה שהרגיש אליו, הוא גם לא רצה לשבת שם, בראש של אבא שלו, ויותר מזה לא רצה שדויד יֵשב בראש שלו. כי בראש של בני היו יותר מדי דברים שאסור היה בשום פנים שידלפו החוצה".
קִרבה היא דבר מסוכן. בכל סוגי הקִרבה שהיו לו הוא הרגיש חלש או בודד או משולל חופש. לכן הוא למד להתרחק בדיוק במידה המדויקת שבה יהיה עדיין אהוב, מוזמן ורצוי, אבל לא חשוף. בעיני עצמו הוא נעשה אמן במלאכת ההסתרה: כן אבל לא, עם אבל בלי. זו אמנות שעדיין לא הוכרזה.
אחד הדברים המאפיינים אנשים בכל,ל ואת גיבורי הספר בפרט, הוא הצורך לשמור סוד. ב"ספר הפרידות הגדול" אנו פוגשים משפחה שהקשרים בתוכה נורמטיביים, אם בכלל קיים איזשהו סביר למשפחה.
תגיות: בני, ספר הפרידות הגדול, שושי בריינר
ביקורת במוסף הספרות של הארץ
"כמו במסלול אופנה עגמומי עולה כל אחת מהדמויות ופוסעת לפנינו בהדגימה את תסביכיה בכל הקשור ליחסיה עם סוף מסוג כלשהו: מתן, שמשמניו הם בגדר ניסיון להיוותר לעד במעטפת התומכת והמגוננת של משפחתו, ובאמצעותם הוא דוחה את רגע צאתו אותה; רעיה, הנכשלת פעם אחר פעם בניסיון להינתק סופית מאמה ומכעסיה עליה; גילי המתבגרת, שחשה כי אמה נפרדה ממנה רגשית בעוד היותה תינוקת; מינה, ששבה ומתמודדת עם נטישתם של הוריה אותה בילדותה, "נטישה" שהצילה את חייה אך הותירה אותה לבדה בעולם; ובני, שמנסה לבנות את עצמו כעצמאי בתוך העסק של אביו ומתקשה להיפרד מגבריותו הגולמית והסוליסטית (שלובשת צורה בדמות כלבו האהוב והאלים - "עוז")".
קטע מתוך ביקורת על ספרי שפורסמה בתחילת החודש במוסף הספרות של עיתון הארץ.
את הביקורת במלואה תוכלו לקרוא בקישור הבא:
תגיות: ביקורת, עיתון הארץ, שושי בריינר
מתוך הספר: דויד
והפה הזה היה שופר של איזו אונה עצמאית במוח שלו, אונה שהתפתחה רק בשנים האחרונות. ואיך זה מתיישב עם המדע שטוען שדווקא המוח לא יכול להתחדש? וגם טוען שיש ירידה ביכולת השכלית? הנה, אצלו יש דווקא התחדשות, חייך לעצמו במרירות. באונה הזאת מאוד ברור לו שיש בעולם ובזמן קו פרשת מים, ורק מי שהיה בצד הצל של ההר יכול להשתייך לקבוצת צד הצל של ההר. מי שנולד באור לא מוזמן.
זה מועדון אקסקלוסיבי, כמו שאומרים. מבחני הכניסה קפדניים ואין מקום למתחזים: לא בני שבט הטוטסי; סליחה, אבל לא הארמנים; גם, סליחה מקרב לב, לא הצוענים, לא השבויים האמריקאים בשבי היפני; לא הנרדפים בעלילת דמשק; ובטח ובטח, ובלי שום סליחה, הפלסטינים. זה מה שיפה במועדון אקסקלוסיבי - ההחלטה את מי לקבל שייכת לחברים בלבד והחברים במועדון שלו לא רוצים שם אף אחד. הם שילמו את דמי החבר במלואם, ומותר להם, מתי שהם מוצאים לנכון, לא להכניס אחרים. אז הוא בהחלט אחרון, לא בני ולא רעיה ואפילו לא גיבור ישראל אריק שרון.
דויד הסב מביא בקטע שלפנינו את תמצית השקפת עולמו. הוא בטוח שמי שעבר דרך מחנות ריכוז ושרד את השואה שיך למועדון אקסקלוסיבי שאינו מקבל חברים אחרים לשורותיו. דויד מאמין שכל מי שלא שותף לאותן חוויות אומללות של היהודים במחנות מביט על המציאות בסוג של תמימות שיש להיזהר מפניו. הוא בטוח שמה שהיה הוא שיהיה, והדרך הנכונה לחיות היא דרך הזהירות והחשדנות המתמדת. הציונות שלו היא מוחלטת וקיצונית. הוא אוהב רק מה שקשור במדינה היהודית ולא מוכן לצאת מגבולותיה. הוא אוהב ומסור לבני משפחתו אך כועס על עצמו שלא הצליח לחנך את ילדיו לדבוק בערכים שלו. בכל זאת מתברר שגם בביטחון שלו יש בקיעים.
תגיות: דויד, קטע קריאה, שושי בריינר
ביקורת ב"ישראל היום"
שמחתי לקרוא ב"ישראל היום" ביקורת מחמיאה על "ספר הפרידות הגדול".
מתוך הביקורת:
"את הכתיבה של בריינר צריך להדגיש, לא רק לחשוב. היא מקדישה חלק ניכר מכתיבתה למערך חיי הרגש שלנו. בכתיבה עדינה היא מצליחה לגרום לקוראים לחשוב שאותו אקט סדרתי - לעיתים עוזבים, לעיתים נעזבים - הוא הדבר היחיד שקיים".
לחצו להגדלה
תגיות: ביקורת, ישראל היום, ספר הפרידות הגדול, שושי בריינר
קטע קריאה: מתן
את המחשבה שעוד מעט יאיר היום והוא יצטרך שוב לגרור את עצמו לכתה ז' בחטיבה במגדים הוא המתיק בשני קרמבו מהשקית. איך אמרה גילי? "השתלבות זה לא הפוֹרְטֶה שלך." והצרה שלו היתה שאת חוסר היכולת שלו להשתלב לא היה אפשר להסתיר, היא היתה דבוקה אליו, צמודה ללחיים, לצוואר, לחזה ולירכיים. כמו איזה אפוד נפוח מעודף קילוגרמים.
"אולי איזו תוכנית שיקום בזק בטלוויזיה היתה מצילה אותך," היא מקניטה אותו. ובאמת בזמן האחרון הוא דימה לעצמו שהחיים שלו הם תוכנית ריאלטי.
בתחילת התוכנית הדמיונית מזהיר תמיד הקול המקריין, "התוכנית שאתם עומדים לצפות בה קשה לצפייה. אנו ממליצים לילדים מתחת לגיל שתים-עשרה לראות את התוכנית בליווי הורים."
ואכן, מפיק זריז, די היה לו להעמיד מצלמות בכיתתו של מתן לאסוף חומר מצולם מוכן לשידור. גם עריכה כבדה לא היתה דרושה פה, ולא היה צריך להטיל משימות, כי בני כיתתו של מתן הצטיינו בדמיון עשיר והמציאו יום-יום משימות הצקה חדשות ונועזות. כל מה שנדרש לתוכנית מושלמת היה תוספת של קול מלווה ומסביר;
ביום השלישי לשבעה אנו מתוודעים אל מתן. מתן בן שתים עשרה וסובל מעודף משקל ובעקבותיו מהצקות אכזריות של בני כתתו.
כל בני המשפחה מודאגים ומוטרדים מעודף המשקל של מתן וכל אחד מהם מתמודד עם דאגה זו בדרכו המיוחדת. גילי אחותו תמיד ישרה ובוטה וגם כאן היא אומרת לו את הדברים ישר בפרצוף. מתן דווקא מעדיף את הגישה שלה, אבל הוא נמצא כל הזמן בתוך מין מעגל מרושע בו האוכל הוא פיצוי על הבדידות והבדידות היא תוצאה של עודף משקל. בכל אופן, בהשראת סדרות ריאלטי שראה בטלביזיה הוא מדמה שגם את חייו מלווה מין קול מקריין…
איך והאם יפתור מתן את הבעיה? התשובה נמצאת בספר…
תגיות: גילי, מתן, עודף משקל, ריאליטי, רעיה, שבעה, שושי בריינר
גם אביעד קיסוס ממליץ…
לפניכם קטע מתוכנית הרדיו של אביעד קיסוס וטל ברמן ב- 102FM.
תגיות: אביעד קיסוס, טל ברמן, ספר הפרידות הגדול, שושי בריינר
כתבת פרופיל ב"לאישה" - 22.6.09
על מנת לקרוא את הכתבה לחצו על התמונות להגדלה:
תגיות: אזכורים בתקשורת, חיים אישיים, לאישה, ספר הפרידות הגדול, שושי בריינר
קטע מתוך פרק 2: רעיה
ובאמת היה במפגש הראשון הזה הכול: היכולת שלו לראות אותה, התחושה הבלתי-מוסברת שהיא חשובה לו, יקרה לו, שיש בה איזו חמימות קרובה שיכולה באמת, בכל עת, לעמוד מול הקור הנורא של חיים מוחמצים ומוות; ועם זאת היתה שם גם תחושה ברורה שהם לא יכולים לבחור ברצינות באהבה הזאת. שאיש מהם לא מתכוון באמת לקרוא תיגר על עצמו ועל העולם.
זה היה לבינתיים, רק לבינתיים; רעיה חשבה שהיא זקוקה לפלסטר קטן על הפצע הקטן שהשאיר איתן, ושי היה זקוק לעוגן בריחוף שפיתה אותו לבחור בדבר היחיד שיש לו שליטה עליו, לדעתו, כלומר זמן מותו.
הם גייסו לשירותם תלי-תלים של מילים, שהיו בעיניהם נוף גבעות המבקש להסתיר את הים. אבל חושיהם כבר נעשו סוכניה של ממלכה אוטונומית, חסרת מילים: מה שנקלט ברשתיות היה יפה להפליא, ריריות האף הועמסו ברסיסי ריחות משכרים, העור כולו צרב מעונג המגע, הלשון הפציצה אותות של מתיקות ומליחות, ובאוזניים הופרדו הצלילים, וכך, ברורים ועזים, הם התלכדו למוסיקה חדשה.
המוח של שניהם, שיכור, נח לרגע מעוצמת העונג ואחר-כך, כמו כל ג'נקי, דרש עוד.
בחרתי בקטע זה מתוך הפרק השני בספר [הפרק של רעיה] משום שהוא נוגע בנושא המרכזי המעסיק את רעיה. האהבה שהיתה לה עם שי. נושא האהבה הוא אחד מהנדונים ביותר בספרות של כול הדורות. וכך יוצא שדווקא הנושא שבמציאות הוא אחד המלהיבים והמעוררים הופך שחוק בכתיבה. האתגר שכול סופר רואה לעצמו הוא להצליח ולהפיח מחדש רוח טרייה ורעננה גם במה שנשחק כבר. מה שעומד לרשותנו אלה: מילים, זוית ראיה, סיטואציות, תכונות מיוחדות של הגיבורים וכו.
במקרה זה אפילו גייסתי מחקרים חדשים על נושא ההתאהבות [כמובן מבלי להיות מדעי במידה שתפגום בקסם].
על כל פנים ניסיתי להעביר לקורא חוויה עזה, מסתורית, מכוננת. חוויה שחוו רעיה ושי, שהיתה בלתי צפויה [משום שהיא בת 49 והוא בן 35] וגם מתריסה במידת מה. חוויה שהיתה חשובה מאד לשניהם אבל היה בה גם כוח הרס.
